פסיפס של שמחה

דב זהבי, רב ומורה מאלקנה, ועמיחי קופל, בוגר החוג למוזיקולוגיה בבר אילן, הקימו את "צמד פסיפס" כדי להקנות ערכים יהודיים באמצעות שירה ומוזיקה. התלמידים והמורים מתלהבים

כתב:  ראובן שבת

ביום חורף גשום וקר הצטופפו עשרות תלמידים באולם הספורט של בית-הספר היסודי "אורות בנים" בבית-שמש, כדי לצפות בהופעה של הצמד המוזיקלי "פסיפס". תוך זמן קצר סחפה שירתם ונגינתם של דב זהבי ועמיחי קופל, חברי הצמד, את התלמידים, והם החלו לשיר ולרקוד. בתום הופעתם הודו להם מורי בית-הספר בהתרגשות רבה. היתה זו ההופעה ה-150 של הצמד.

דב, המכונה 'דובי', ועמיחי הם ידידים ותיקים. שניהם ילידי רחובות ומכירים זה את זה מנערותם, כשהופיעו יחד בתזמורת חסידית מקומית. פעמים אחדות בשבוע, עם עלות השחר, הם נוסעים להופעה במכוניתם, העמוסה במיני מלבושים, חפצי תפאורה, ציוד הגברה ותאורה, כלי נגינה. ללא טכנאים ועוזרים הם עורכים הופעות בכל רחבי הארץ בבתי-ספר ובמרכזים קהילתיים. דובי כותב ומבצע את הטקסטים ואת השירים של המופע, העוסק בעיקר בנושאים יהודיים: החגים ומשמעותם, מנהגי מוסר, אמונה וארץ-ישראל. את העיבודים המוזיקליים כותב ומבצע עמיחי.

השניים החלו להופיע כצמד לפני שלוש שנים. דובי הוא בן 30, תושב קרני שומרון, נשוי ואב לארבעה, בעל תואר ראשון בחינוך, מוסמך לרבנות. במשך ארבע שנים שימש כרב בית-הספר היסודי באלקנה, שם החל להשתמש בכישורי המשחק והמוזיקה שלו, כדי למשוך את לב תלמידיו. עמיחי הוא בן 29 תושב פדואל, נשוי פלוס שלוש, בעל תואר במוזיקולוגיה מאוניברסיטת בר-אילן.

להעביר נושאים רציניים בדרך קלילה

השם "צמד פסיפס" נועד לציין את דרך עבודתם של השניים. עד כה הם יצרו כ-20 מופעים, שכל אחד מהם ממוקד בנושא ערכי שונה. "אם אנחנו עוסקים בנושא השמחה - אנחנו נוגעים בכל ההיבטים של השמחה, ומעבירים את זה לילדים בדרך חווייתית", מסביר עמיחי. ודובי מוסיף: "אנחנו מציגים בדרך קלה לקליטה דילמות וקונפליקטים רציניים, שכל ילד יהודי נתקל בהם במהלך חייו. היום, בעידן שבו לתקשורת, לפרסומת ולמופעי הבידור יש השפעה, צריך מופע להיראות קליל כדי ללכוד את הקשב של הילדים".

במופע, דובי הוא המחזאי, הזמר, המספר והשחקן. הוא בוחר סיפור מן העולם היהודי, בדרך כלל סיפור שהילדים מכירים היטב ומעבד אותו למחזה קצר. בעזרת אוסף של גלימות, כובעים ושפע של אביזרים, הוא לובש ופושט דמויות, וכך הוא מציג את הסיפור לפני הילדים. עמיחי מספק את העיבודים ואת הנגינה המוזיקלית, בסינתיסייזר, בחלילי צד ובפעלולים טכניים מגוונים. הוא מלווה בקולו את שירתו של דובי. "בעזרת השילוב של פעלולים טכניים, מוזיקה, שירה וסיפור, הילדים נכנסים לאווירה של התקופה ההיסטורית, שבה מתרחש הסיפור", מסביר עמיחי.

דוגמה אופיינית למופעי הצמד הוא הסיפור המדרשי על שני חברים שנקלעו למדבר.

לפי הסיפור, אחרי הליכה מרובה וקשה, איבד אחד החברים את השליטה על עצמו ונתן לחברו סטירה. החבר כעס מאוד, אבל החליט לרשום את האירוע על החול. לאחר זמן נקלעו השניים לנווה מדבר, ושם נפל החבר המכה נפל לבאר מים. חברו הצליח למשות אותו מהבאר, הפעם, כדי לא לשכוח את שאירע, החליטו השניים לחקוק את הסיפור על סלע. הסיפור המדרשי עוסק במהותה של חברות אמת ובמעלות טובות כגון נאמנות, עזרה לזולת והיכולת לסלוח, אבל במופע של "צמד פסיפס" הערכים הללו אינם מועברים דרך דיון שכלתני, אלא דרך חוויה אמנותית.

אומר דובי, ששני הוריו עסקו שנים רבות בחינוך ולו עצמו יש ניסיון בתחום: "החינוך הפורמלי הוא דבר קשה ומייגע. לכל המחנכים מגיעה הצדעה על מסירותם, במיוחד במציאות של היום, שבה הם מתחרים על תשומת לבם של התלמידים עם אינספור גירויים, והמשימות המוטלות על כתפיהם קשות וסבוכות".

תכלית המופעים שלהם, טוענים חברי "צמד פסיפס", הוא להקל על המחנכים במלאכתם. מימון המופעים נעשה באמצעות "המדרשה ליהדות על גלגלים", "קרן קר"ב" וארגון "לב לנוער", גופים הפועלים בתחום החינוך הלא פורמלי ביישובים שונים. "בסופו של דבר המטרה שלנו היא יהודית. אנחנו עוסקים בהעברת מסרים שקשורים במורשת היהודית שלנו ובערכים יהודיים, גם בערכי מוסר ואמונה, וגם בערכים הקשורים לארץ=ישראל, לאהבת ארץ ישראל ולעם ישראל".

מפגשים מרגשים

בשנות פעילותם צברו דובי ועמיחי חוויות מרגשות - במהלך ההופעות ואחריהן.

דובי: "אנחנו נוהגים לשתף גם את הילדים במופע. ילדים שמנגנים בכלים שונים כמו דרבוקות, כלי הקשה אחרים, או חלילים, מוזמנים לעלות על הבמה, ולעתים הם נעשים חלק ממנו. זה יוצר אווירה קרובה וחמה בינינו לבינם. יום אחד קיבלתי טלפון בהול מילד מכוכב יאיר. הוא אמר לי, שהופענו בבית-ספרו במהלך השבוע, והוא זקוק ממני לעצה. שאלתי אותו מדוע פנה דווקא אלי, והילד השיב כי הוא נהנה והושפע מאוד מהמופע ומהנושא של היחס בין אדם לחברו, והזכיר לי שהוא הילד שנתתי לו לנגן לצדי בדרבוקה במהלך ההופעה. הוא סיפר לי, כי הוא וחברו הטוב הסתכסכו בגלל עבודת כיתה שביצעו יחד, ובסופו של דבר קרע החבר את העבודה והשליכה לפח. הוא שאל אותי מה עליו לעשות, ואני יעצתי לו כיצד להתמודד עם המצב שנוצר".

עמיחי מספר על מקרה אחר: "הופענו בפני ילדי כתה א' בבית-ספר בבת-ים. דובי החל לשיר ולרקוד, והיה שם ילד נכה על קביים, שלא יכול היה להצטרף למעגל הרוקדים. דובי הרים אותו מכסאו והצטרף למעגל הרוקדים עם הילד בזרועותיו. זו היתה המחשה ספונטנית, יפה ואנושית, של הכלל 'נאה דורש ונאה מקיים' וגם של הכלל 'ואהבת לרעך כמוך'. הילדים קלטו את זה וההתרגשות היתה עצומה".

מקרה שונה לגמרי התרחש בתיכון דתי יוקרתי בגוש דן, הידוע בגישה השלילית של תלמידיו כלפי מופעים, או אירועים מהסוג שמועלה על-ידי "צמד פסיפס". במהלך המופע ניסו תלמידים אחדים לחקות את הצמד, ובתגובה הזמין דובי את החקיינים לעלות על הבמה ולבצע את החיקויים לפני הקהל. "לאט לאט נעשו החיקויים יותר ויותר אמיתיים, והחקיינים יחד עם התלמידים האחרים נסחפו בשירה ובריקודים יהודים. מבחינתנו זה היה כעין ניסוי בפתיחת לבבות, שהצלחנו בו", אומר עמיחי.

שנים לא מעטות ביחד על הבמה, עלולות להביא אתן גם חיכוכים ואי הסכמות. אצל דובי ועמיחי חריקות מסוג זה הן נדירות מאוד. השניים מתייחסים זה לזה בכבוד ובפירגון. "הכרתי את דובי שנים רבות ולא ידעתי שהוא שחקן כל-כך מוכשר. הוא יוצא בקלות ממצבים שעלולים לעתים להיות מביכים". דובי. "לעתים קרובות, עמיחי נותן לי הארה תוך כדי המופע".

בתום כל מופע, יושבים השניים ומנתחים את מה שקרה על הבמה, כדי לבדוק מה ניתן לשפר ולהכין את המופע הבא. הם מעלים רעיונות, ואם הם מוצלחים – משלבים אותם במופע באופן מיידי, כדי לרענן ולחדש. הנהנים העיקריים מהאילתורים הם התלמידים.